<h1>שיטה מקובצת — גיטין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[גיטין מ"א ע"א] תוס' ד"ה לישא שפחה א"א וכו' דלא תפסי בהו קידושין. נכתב בצדו גיליון. דיצירתו בעבירה גדולה וכבר בא לכלל לא יהיה קדש. ולהכי תפסי בהו קידושין שבאיסור ומותר בשפחה, אבל נתין אע"פ שאסור לבא בקהל... קדוש ועומד, דלא בא מעבירה גדולה כממזר. תוספות שנץ.
[גיטין מ"א ע"א] תוספות הרא"ש סוד"ה תיקנתם ותוספות שנץ מוסיפין עוד, וא"ת אם כן אמאי לא מפרש בהדיא במאי תקנה כי היכי דמפרש בעבד. וי"ל מ"ש לישא שפחה אינו יכול, דהיינו קלקלת האדון. מיהו קשה מה תקנו את רבו במה שכותב שטר על חצי דמיו. דאי מתניתין איירי בתקנת העבד ותקנת האדון הוה ליה למיתני נמי תקנת האדון. וי"ל דמעיקרא הוה מתמה לא תקנתם לא את עצמו ולא את רבו. מיהו הואיל ועבדינן סוף [סוף] תקנה לעבד לא קפדינן אתקנת אדון. עד כאן תוספות שנץ.
[גיטין מ"א ע"א] תקנתם את רבו. פירוש שהוא אינו חרות מן העבודות [של רבו] כי חצי עבדו עובד כבתחילה. וא"ת אמאי קרי ליה תקנה. וי"ל תקנה שפירתא עבדו ליה שאינו צריך לחלק מלאכתו בכל יום ויום ובכל שעה ושעה. וא"ת והלא מפסיד הולדות. ואין לפרש תקנה פורתא דאם כן אמאי קאמר ואת עצמו לא תקנתם הא עבדו ליה תקנה ומיהו י"מ תקנתם, בתמיה. תוספות שנץ.
[גיטין מ"א ע"ב] לא תוהו בראה. וא"ת אמאי מייתי קרא דדברי [קבלה] ולא מייתי קרא דפרו ורבו. דמיניה ילפינן לקמן ובפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב] מצות פריה ורביה. וכה"ג אמרינן בסנהדרין [נ"ט ע"ב] שפריה ורביה לבני נח נאמרה ליקם לה מאתם פרו ורבו. ותירץ ריב"ם דמאתם פרו ורבו לא הייתי אומר דצד עבדות חייב. דהא מוכבשה ממעטינן דאיש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. ועבד ילפינן לה לה מאשה. וכי היכי דאשה לא [מחייבא הכי נמי] עבד. להכי נקט קרא דלא תוהו בראה דמשמע דאפילו עבד חייב. ולא (והיה) [נהירא] אדרבא אמרינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"א עיי"ש] דליכא שבת בעבד. ועוד אי עבד מחויב בלא תוהו. ואם כן אשה נמי תתחייב. ואם כן חציה שפחה וחציה בת חורין יכופו את רבה שיעשה אותה בת חורין. וי"מ דמשום הכי מייתי קרא דלא תוהו בראה, דמהתם ילפינן קיום פריה ורביה. דאי מפרו ורבו הייתי [אומר] ברכה בעלמא כמו ורדו בדגת הים. אבל השתא דכתיב לא תוהו בראה דמהתם ילפינן דלכך נברא העולם מהתם שמעינן [מצות] פריה ורביה. והכי דייקינן ביבמות [ס"ה ע"א] מדלא בירך הקב"ה בפריה ורביה כי אם האיש ולא האשה דלא נצטוה אפריה ורביה. ועיקר הציווי נפקא מלא תוהו, ומגלה לן אפרו ורבו דלמצוה נאמר. והשתא נמי [לא] שייך להקשות ליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש. דעיקר מצות פריה ורביה לאו מפרו ורבו ילפינן. ואין לומר ליתי עשה דלא תוהו בראה. דלאו עשה הוא. אך יש להקשות מ"ש פרו ורבו ברכה בעלמא הוא. תינח דבראשית אלא דנח מאי איכא למימר. דהתם כתיב תרי זימני פרו ורבו חד לברכה וחד לציווי. כדפירש רש"י בפירוש החומש. והתם נמי קאי אאשה כמו אאיש. ודוק. יצחק בן מאיר.
<h2>דף ל.</h2>
[גיטין מ"ה ע"א] תוד"ה מידי דהוה אמקדש אחותו, כמו במקדש אחותו. נ"ב גי' דאטו כ"ע דינא גמירי ואיכא למימר אין אדם בקי בדבר הזה שלא תהא קנייתו קנייה ביובל. ועוד דהא רב קאמר מכורה וכו'. תוספות שנץ.
ולרב אין להקשות מאי שנא יובל ממקדש את אחותו, די"ל דבאחותו אדם יודע אבל גבי יובל עביד איניש דזבין ארעא ליומיה. אע"ג דגבי הכיר בה שאינה שלו אית ליה לרב בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"ב] דמעות חוזרין, ולא אמרינן עביד איניש וכו', משום דהתם נגזל וטריף פתאום, אבל גבי יובל השדה משהי אצלו לבטח עד יום הכיפורים שיתקעו בשופר. יצחק בן מאיר.
[גיטין מ"ה ע"א] מעות מתנה. נ"ב. והא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ז ע"ב] הדמים מודיעים אין צמד מכור בלא בקר במאתים זוז. והתם ד"ה המעות חוזרין. ולא אמרי' מעות מתנה. דהתם ליכא למימר מתנה, שהרי הצמד קנה. ומיגו דלא הוי הצמד מתנה, אחריני נמי לא הוי מתנה. אבל לרבינו יצחק בן מאיר נראה דדוקא רבי יהודה דאמר הדמים מודיעים ס"ל מעות חוזרין אבל רבנן ס"ל מעות מתנה. וצריך עיון שם. והקשה רבינו יקר מהא דאמרינן פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ג ע"א] אר"נ האי מאן דאוזיף זוזי לחבריה ואשכח טופיינא, אי כדי שהדעת טועה צריך להחזיר, ואי לאו מיגזל גזיל ומבליע ליה בחשבון, לימא מעות מתנה או פקדון כדאמרינן הכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונראה לי דלא קשיא, דמסתמא כך אינו נותן אדם שום מתנה או פקדון עם שאר החוב שהיה מחוייב, לכך צריך לפרש התם מיגזל גזליה. יצחק בן מאיר.
